ג נ נ ת 

 

לפני שבוע קראתי את הספר שריגש אותי. התוכן והתמונות הנלוות ליוו אותי ומלווים אותי עדיין. הפגשתי את ילדי הצהרון עם הספור והם היו מרותקים ונרגשים. כל ילדי הצהרון ידעו מיהו בן וכעת יש להם רובד נוסף.

 

 

 א ש ת  ח י נ ו ך 

 

לא רבים הספרים לגילאים הצעירים העוסקים בנושא האובדן. אחד כזה הוא ספרה של אורלי סלע בסודו, "הדוד בן". בספרה מביאה אורלי את כאבה כמבוגר להנחיל לבנה את דמותו של אחיה האהוב, הדוד בן.

אורלי משרטטת בעדינות את הדרך לפתרון כאבה: מתמונות פיזיות לחלום דמיוני עשיר ומנחם, חלום המביא למפגש מרתק, שמח ומשעשע בין הדוד בן ואחיינו. מפגש המעניק היכרות עמוקה עם הדוד מהתמונות.

ברגישות מצליחה אורלי להוביל את הקורא למחוזות דמיוניים ורחוקים. שם על גב חד קרן מופלא מתרחש נס החיבור בין הדוד ואחיינו: הנאה צרופה של חיבוקים, צחוק, רכיבה קסומה המעניקה תחושת הגנה, שיחה על עצב ושמחה.

בתום הלילה ובתום החלום יכול אחיינו להיפרד מהדוד ובכל זאת לקום אל בוקר עם הדוד בן. הדוד בן נותר נוכח במוחו בעוצמה מוחשית עד כדי כך שאימו מבחינה בפגישה שהייתה להם הלילה, וחיוך של הבנה ושחרור עולה על פניה.

האיורים המלווים את הכתוב משרים את אותה אווירה דמיונית יפה ומעניינת ועשירה בצבעים. למי שמכיר את בן יודע עד כמה האיורים מפגישים אותנו הקוראים עם בן האמיתי, בן שלנו!